הוראה על פקיעת צו ארעי שניתן לבקשת חברות דלק נדל"ן לעיכוב הליכי הוצל"פ נגד החברה

עיינתי בתגובות הצדדים, ומצאתי כי נוכח טיב הענין ודחיפותו ראוי ליתן החלטתי כבר עתה, בלא צורך בתגובות נוספות מעבר לבקשת הנושה ולתגובת החברה.

אכן, יש ממש בטענות החברה כי הנושה, המבקש, הינו נושה בלתי מובטח, אשר אף אם יוכר חובו במלואו אין לו עדיפות על מחזיקי אגרות החוב ועל כל הנושים האחרים. כמו כן, יש ממש אף בטענה כי החברה מצויה עתה בתקופת ביניים. היה ותגיע בקרוב להליכים קולקטיביים , כגון פירוק הרי שבתנאים מסויימים עשויה גביית החוב עתה להחשב כהעדפת נושים שיש לבטלה. לענין זה, די להזכיר כי, העדפה אסורה אינה מחייבת מירמה מצד הנושה, אלא עשויה להתעורר במקרים רבים ושונים דווקא כאשר החוב עצמו ודאי, ואינו שנוי במחלוקת.

עד כאן הצדק עם המשיבה. אלא מאי, חרף כל האמור לעיל הרי שאם אקבל עמדתה, משמעם של דברים הוא כי אין למעשה הבדל בין בקשה לצו הקפאת הליכים לבין בקשה להסדר נושים שאינו מלווה בסעד של הקפאה. הרי בכל המקרים דנן מדובר בתקופת ביניים, שבסיומה עשוי להמצא פתרון קולקטיבי לנשיה או לחילופין החברה תקרוס ותגיע לפירוק.

יוצא כי במצב דברים כזה יהפוך בית המשפט במו ידיו את סעד ההקפאה על הדרישות המקיפות והחמורות שצירף לו המחוקק כמעט לאות מתה.

מצב דברים שכזה הינו מבחינת בל יתכן ובל ימצא.

המחוקק אשר נתן את האפשרות לבקש סעד מרחיק לכת של עיכוב כל ההליכים במסגרת הנסיון להגיע להסדר ולהבראה איזן את הפגיעה הקשה הזו בנושים. הוא עשה זאת בשורה של תנאים, איזונים ובלמים, שעניינם של אלו, בין היתר, הינו חובות גילוי מרחיקות לכת וכן מינוי נאמן שהינו ידו הארוכה של בית המשפט, ואשר יש לו סמכויות מרחיקות לכת לגבי החברה כולל ירידה לעומק עסקיה ולצורה בה התנהלה טרם שנזדקקה לצו.

הערתי כבר אף בהחלטתי הראשונה;

קשה להשתחרר מן הרושם כי החברה, המשיבה, מנסה "לאחוז במקל משני קצותיו" או שמא "לטעם מן הדבש בלא לחשוש מן העוקץ".

החברה אף היא מי שמודה כי נמנעה מבקשת הקפאת הליכים "מטעמיה שלה" ויותר מאשר רומזת כי הטעמים דלעיל קשורים לחששה מפני מינויו של נאמן מן החוץ ושמא שלא בכדי. עם זאת, כאשר הדבר הולם את מטרותיה היא נאחזת בטענתה כי היא חדלת פרעון ונותנת לעצמה פטור הן מתשלום על פי דין והן מהליכים שנוקט נושה אשר אינו זוכה לתשלום כזה.

זאת ועוד; החברה נהנית ממצב הדברים הנוכחי בכך שהיא מחליטה בעצמה מהם "הוצאות שוטפות" שהיא יכולה לשלם, ומה אין היא רוצה לשלם. אז כאמור, היא נאחזת בחדלות פרעונה כמעט כבקרנות המזבח.

תהיות אלו, לגבי התנהלות החברה, מתחזקות נוכח נסיבות המקרה.

ענין לנו בפסק דין כספי כנגד המשיבה, אשר בלא צורך להכנס לפרטיו ולפרטי החלטת בית משפט העליון הרי שאמנם תלוי ועומד ערעור של החברה על חיובה אולם ביצועו של פסק הדין לא עוכב .  זאת באשר החברה לא קיימה את התנאים, שהתנה בית המשפט העליון לשם כך. יוצא כי ענין לנו בחובת תשלום, שכרגע הינה מוחלטת ובהעדר צו עיכוב הליכים קולקטיבי, זכותו של הנושה לגבותו בכל דרך שימצא לנכון וכזו המוכרת בדין, לרבות במקרים מסויימים אף הגשת בקשה חדלות פרעון.

זאת ועוד; הנושה שבפני איננו מחזיק אגרות חוב והסכסוך בינו לבין החברה אינו קשור לשאלת סדרות אגרות החוב, והמחלוקת ביניהם (מחזיקיקי האג"ח) ובין החברה, מחלוקת אשר היא זו שעומדת בבסיס בקשת ההסדר התלויה ועומדת.  

ספק גדול אם במצב הדברים הנוכחי רשאית החברה לדרוש מהנושה לעכב את עניינו. אכן, רשאית החברה לנסות ולשכנע את הנושה להמתין, ואף לנסות ולהבהיר לו את הסיכון המסויים שהוא לוקח כאשר הוא מנהל הליכי גביה בתקופה שכזו. אלא שלא החברה ולא בית המשפט יכולים, במצב שנוצר, להפקיע מהנושה את שיקול דעתו. הדרך היחידה לעשות כן הינה הגשת בקשה להקפאת הליכים, אשר, כאמור, החברה אינה מעוניינת בכך מטעמיה שלה. אי לכך, הרי ככל שנושה אף אם נגדיר אותו "חסר סבלנות" או "נוקשה", מנצל את המצב ופותח בהליכים אין לחברה המשיבה להלין אלא על עצמה בלבד.

סוף דבר, לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים מצאתי כי עם כל הכבוד הראוי אין בידי החברה  עילה משמעותית כלשהי לחרוג מקביעתו הברורה של הדין. התנהלותה בסוגיה זו מעוררת יותר מתהיה גרידא.

אי לכך הנני מורה כי הצו הזמני שניתן יפקע בתוך 3 ימים מהיום (וזאת כדי לתת לחברה שהות לשקול צעדיה, ימי פגרת הפסח במניין).

כמו כן, נוכח העובדה כי בנסיבות המקרה לא היה כל מקום לעכב את ההליך מלכתחילה, תישא החברה בהוצאות הנושה ובשכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ש"ח אשר יחולטו לאלתר מתוך הערבות הבנקאית הפקידה.

ניתנה היום,  < י"ב ניסן תשע"ב> , < 04 אפריל 2012> , בהעדר הצדדים.

<>